הדרכת טיולים

בשבועות האחרונים אנחנו מרגישים את החורף קרב ובא. עדיין קשה לי להתרגל לעובדה שבחודש יוני יורדים גשמים, השמים אפורים ואני משתמשת במזגן למטרה הפוכה מקירור. דפי האינטרנט של וואלה וYnet מציעים מתכונים מיוחדים שירעננו לנו את הקיץ ואני נקרעת בין הרצון שלי להכין את גלידת הבננה הכה קלה להכנה לבין העובדה שבחוץ יש בערך אפס מעלות. כמובן שבסוף אני מכינה את הגלידה ופשוט מדליקה חימום. קשה לי במיוחד מכיוון שאני מדריכת טיולים ועכשיו בארץ זו העונה החמה, תרתי משמע, של המקצוע. התחלתי להדריך בתקופת השירות הלאומי, כשגרתי בחצור הגלילית, עיירה מקסימה ליד צפת. אני עובדת בעיקר עם בתי ספר ולאחרונה התחלתי לעבוד עם קבוצות מחו”ל, במסגרת הסוכנות היהודית. מעבר לעובדה שמדובר במקצוע היחיד בעולם שמאפשר לעבוד ולטייל בו זמנית, הדרכת טיולים היא מקצוע מגוון שכולל רכישה של כישורים שונים והכרחיים לחיים. בעקבות ההדרכה רכשתי ביטחון בעמידה מול קהל, ניסיון בחינוך, ידע כללי ואהבת הארץ. רק כישרון אחד נבצר ממני, חוזק פיזי. עד היום, לא משנה כמה קילומטרים הלכתי ורצתי, וכמה הרים בנגב טיפסתי בטעות בניווטים שעשינו בקורס ההכשרה, תמיד עליות יהיו קשות לי וכמעט תמיד אני אגיע אחרונה. אך כמו כל מדריך מיומן, עם השנים פיתחתי יכולות הסתגלות למצבים כגון אלו. בעוד המוני ילדים עוקפים אותי בעלייה אני משתדלת להסביר לכולם שאני לא איטית, אני מטפסת בצורה מתונה ו”זה חשוב תלמידים מכיוון שכך הלב שלנו מתרגל בהדרגתיות לעלייה”. עד היום אין לי מושג אם זה נכון או לא, אבל זה עובד.

לפני כמה ימים מצאתי את עצמי נזכרת בגעגועים בעונת הטיולים ובחוויות הנפלאות שהיא מביאה איתה. אני מתגעגעת לגזלנים המחכים בסוף כל מסלול לקהל הילדים האצים רצים אליהם ומוכנים לבזבז כל שקל שהוריהם הביאו להם על קרטיב או פחית שתיה, במחירים מופקעים. אני מתגעגעת לנהגי האוטובוס המסתכלים בחרדה על תלמידים שחוזרים מטיול עם בוץ על הנעליים ומכריזים כי “מבחינתי אני לא זז מכאן עד מחר, אף אחד לא עולה עם נעליים מלוכלכות- מה זה פה?…” ואז הם נזכרים שזה באמת אוטובוס. נהגי האוטובוס האהובים שמשכנעים אותי כל פעם מחדש שתחנת הדלק ליד אלוני אבא היא המקום הכי טוב לעצור בו כי “יש הרבה חניה והשירותים קרובים לתלמידים” כשבעצם יש להם וואוצ’ר לארוחה במקדונלדס בקניון אלונים. אני מתגעגעת לחטיפים שהילדים מביאים איתם לטיול- במבה, במבה ממולאת בחלבה, במבה ממולאת בנוגט ושאר סוגי הבמבה. אני מתגעגעת למפל הג’ילבון ולעובדה שבכל כיתה שאני לוקחת לשם יש את הגבר שמכריז ש”אם המדריכה היתה מרשה הייתי קופץ מפה עכשיו”. כאילו שאם הוא באמת היה רוצה לקפוץ היה מפריע לו אם אני מסכימה או לא. אני מתגעגעת לקבוצות של בתי ספר ממקומות יוקרתיים בארץ שקוראים טיול שנתי לכמה ימים של סבב ספא וברביקיו בצפון. אני מתגעגעת לברביקיו בחינם. אני מתגעגעת לילדים שמביאים לכל טיול שלושה ליטרים, של קולה. אני מתגעגעת למורות החביבות שנוהגות להגיע לטיולים עם עקבים ובעת הירידה מהאוטובוס למסלול מגיבות בפליאה “וואלה? יש פה ממש אבנים אה?”. “כן” אני עונה, “מלכתחילה התכוונו ללכת לטיול בקניון עזריאלי אבל נאלצנו לבטל, בגלל הגשם”. אני מתגעגעת לילדי הצופים שנהגו לאסוף מלא סוגי פרחים כדי שאוכל לומר להם את השמות של כולם. לצערי, לאור העובדה שיש בערך ארבע מאות זני פרחים רק בצפון הארץ, ואני לא מומחית בבוטניקה, אף פעם לא באמת הכרתי את כולם. גם למצב הזה מצאתי פתרון. “אלו פרחים מוגנים, אתם לא אמורים לקטוף אותם חמודים, תראו לי בלי לקטוף” אמרתי, בעודי מסווה את חוסר הידע שלי ומשלבת בו זמנית ערכים של שמירת הצומח והחי. אני מתגעגעת לילדים ששואלים אותי כל שתי דקות עוד כמה זמן מגיעים ומתעצבנים שאני כל הזמן עונה בערך את אותה תשובה. אני מתגעגעת לפעם ההיא שהתלבטתי בין שני שבילים ולא זכרתי באיזה מהם ללכת אז לקחתי את הקבוצה לאחד מהם וברגע שהבנתי שזה לא הכיוון הנכון הסברתי להם שרציתי להראות להם את המקום בגלל התצפית, למרות שאין שם תצפית. אני מתגעגעת לנסיעה בחמש לפנות בוקר לצומת חדרה כדי לפגוש קבוצה שבשעה עשר בבוקר של אותו יום עוברת עם האוטובוס מתחת ליישוב שבו אני גרה, בדרך למסלול. אני מתגעגעת לפעם ההיא שהדרכתי כיתה אקולוגית ובזמן שאני הוצאתי את שקית ארוחת הצהריים שלי הם הוציאו קופסאות גלידה שבתוכן סנדוויצ’ים תוך כדי שהם מסבירים לי ששקיות מזהמות את הסביבה. אני מתגעגעת לסטודנטים של תגלית שאוכלים שווארמה בלאפה בפעם הראשונה, ומשתמשים במזלג. אני אפילו מתגעגעת לפעם ההיא שהסברתי לתלמידים ש”פעם היו פה שלוש אבנים” ואחת המלוות של הטיול היתה פרופסור ללשון.

הקיץ פה אומנם עוד רחוק, אבל גם לחורף יש את היתרונות שלו. למשל, רק בחורף אפשר להדליק חימום ולאכול גלידה. ככל הנראה אצטרך לחכות שנה, עד הקיץ הבא בישראל, לפני שאוכל לקנות מגזלנים. במחשבה שנייה, אני יכולה פשוט לצאת לאיזו מכולת קרובה פה במלבורן, בערך אותה חוויה של קריעה במחיר. שיהיה לכולנו קיץ.. זאת אומרת, חורף נעים!