מוקדש לרב סרן רועי קליין הי״ד – גבור ישראל
בעוד מספר ימים נעמוד כולנו דום לזכר חיילי צבא ההגנה לישראל ונפגעי פעולות האיבה והטרור, אשר נספו מתוך מטרה לשמור על שלום המדינה ואזרחיה. יממה לאחר מכן נחגוג את יום העצמאות. הקרבה בין שני ימים אלו מעידה על תהליך מסוים. היא מציינת את העובדה כי חיילינו היקרים הם שאפשרו ומאפשרים לנו בכל שנה ושנה לחגוג את עצמאות מדינת ישראל. ישנן דרכים רבות לזכור ולהוקיר אדם מסוים. אחת מהן הינה המשכת והנחלת מורשתו של אותו אדם, גם לאחר מותו. אני מעוניינת, לקראת יום הזיכרון, להנציח את מורשתו של חייל אחד מסוים, להתמקד בדמותו, ללמוד ממעשיו ולקחת ממנו רעיון אחד חשוב שנוכל כולנו ליישם בחיי היומיום.
לפני כמה שנים נתבקשתי להעביר סדנת לימוד בבתי ספר תיכוניים בנושא גבורה. בעודי בונה את התוכנית עצמה, החלטתי להתמקד בדמות מסוימת שתעזור לי לפתח את הנושא ולהבינו לעומק. הכרתי כבר את סיפורו של רועי קליין, אשר הפך לסמל של גבורה בעקבות מלחמת לבנון השנייה, ונראה היה לי כי מדובר בסיפור מתאים. רס”ן רועי קליין, יליד רעננה, היה קצין צה”ל שנהרג בקרב בינת ג’בייל במלחמת לבנון השנייה, בה שירת כסגן מפקד גדוד 51 של חטיבת גולני. במהלך המלחמה זינק רועי על רימון יד, במטרה להציל את חייליו, תוך קריאת “שמע ישראל”. על מעשה זה הוענק לו, לאחר מותו, עיטור העוז.
לאחר שקראתי בשנית את מהלך המבצע בו נהרג רועי, ישבתי ותהיתי במשך שעות רבות על משמעות הקפיצה שלו על הרימון. נראה כי מדובר היה באינסטינקט טבעי עבורו שכן חייליו מתארים שעשה זאת ללא הרהור ותהייה. הוא קיבל החלטה מהירה ופעל ללא היסוס. מכיוון שהסיפור ריתק אותי, העמקתי ללמוד על רועי. ככל שהעמקתי הבנתי דבר אחד משמעותי, גבורה היא לא תכונה שבאה לידי ביטוי סתם כך, במצב מסוים, היא נבנית ומתפתחת לכל אורך חייו של האדם. לקראת הסדנה צפיתי בסרטים על רועי וקראתי אודותיו. מכל אלו ניכר כי עוד בטרם נפילתו בקרב היה רועי גיבור. הדבר בא לידי ביטוי בדרכיו הטובות ובענוותנותו. בסרט שהוצא לזכרו, “ובכל נפשך”, מגוללים קרובי משפחתו וחבריו את סיפור חייו. מכלל הסיפורים מצטיירת דמות מאוד ברורה של אדם בעל לב רחב, מסירות ואהבה גדולה לזולת. אציין שתי דוגמאות בלבד מני רבות. מסופר כי בבסיסו של רועי הורשו הקצינים לצאת אחת לכמה זמן לארוחה מחוץ לבסיס. רועי סרב לעשות כן. הוא טען כי אין זה הוגן שכן בעוד הקצינים יוצאים לארוחת ערב, הטירונים נשארים לאכול בחדר האוכל הרגיל. הדבר יוצר חוסר שוויון בתנאים של החיילים. ניתן לראות כי ערך השוויון היה נשגב בעיני רועי. על אף שתואר הקצונה שהוענק לו הינו מקור אפשרי לגאווה, ואולי אף התנשאות, הוא נמנע מלנצל זאת. להיפך, רועי העריך את הטירונים שלו, למרות שהם נמצאים פחות זמן בצבא ובעלי פחות סמכויות ממנו, ופעל מתוך ענווה וכבוד כלפיהם. סיפור נוסף נוגע לציון לשבח שקיבל רועי מאלוף פיקוד מרכז בשנת 2001, בעקבות פעולה צבאית מוצלחת. רועי נמנע מלספר להוריו על העובדה שהוא מקבל ציון לשבח מהצבא והם גילו על כך רק כאשר הגיעה לביתם ההזמנה לטקס. מדובר במקרה חריג בעולם שלנו, בו אנשים רבים פועלים מתוך מטרה לקבל הכרה ופרסום. רועי לא עשה את מה שעשה כדי שכולם ידעו את שמו, כדי להיות בעל מוניטין. הוא פעל בצורה שפעל מכיוון שהאמין, עמוק בלב, כי המטרה לשמה הוא פועל חשובה מספיק. עובדה זו הספיקה כדי לגרום לו לתת את כל כולו כדי לתרום להצלחת המבצע.
רועי היה אדם מופלא, בחייו ובמותו. אך קודם בחייו. הוא לא סתם קפץ על הרימון, בניגוד לכל אינסטינקט אנושי טבעי. אנו הרי בעלי נטייה בסיסית להימנע ולברוח מכל דבר המהווה סכנה לחיינו. חיי היומיום של רועי היו מלאים בטוב ואהבה לזולת. אין להתפלא כי בבוא רגע גורלי זה, ראה הוא אל מול עיניו את חייהם של חיילי המחלקה שלו והצלחת המבצע, ולא חייו שלו עצמו. אני מאמינה שהסיפור של רועי מעביר לנו מסר חשוב מאוד. אדם אינו חייב ליפול בקרב כדי להיות גיבור. גבורה נמדדת במעשים קטנים, המעשים שגרתיים של חיי היומיום, בהליכה על פי אמות מוסר ומידות טובות. האם אני קם עבור אנשים מבוגרים ממני באוטובוס? האם אני שש לעזור לאדם הזקוק לעזרה, או שמא אני מעדיף לחכות שאחרים יסייעו לו במקומי? ובכלל, עד כמה אכפת לי מהאחר? מרועי אנו למדים כי בכולנו טמון הפוטנציאל להיות גיבורים. אני מאחלת לכל אחד מאתנו שנזכה לקום כל בוקר בהרגשה שאנו מוסיפים טוב לעולם. אם לא למעננו, אז למען רועי, שהאהבה לעם, לארץ והצורך בהעצמת הטוב היו טבועים בו.